תפריט

צרו קשר

מזכירת התוכנית: איריס נהרי

חדר 4409; טל. 02-5881388; irisn@savion.huji.ac.il 

ראש התוכנית ויועץ התכנית: ד"ר עופר דינס

טל. 02-5882492; ofer.dynes@mail.huji.ac.il

 

 

קצת היסטוריה

"צלם בהיכל העברי"

האוניברסיטה העברית נוסדה בירושלים בשנת 1925, ומיד לאחר מכן עלה הרעיון לפתוח בה חוג ליידיש. אלא שרעיון זה היה כרוך ברבים מהמאבקים האידאולוגיים, הפוליטיים והתרבותיים שהעסיקו את הציבור היהודי בתקופה זו. בשנת 1927 נסע ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, לאמריקה לשם גיוס כסף, וקיבל שם הצעה מאת דוד שפירא, עורכו של העיתון היומי היידי החשוב "דער טאָג", למימונה של קתדרה ליידיש באוניברסיטה. מאגנס הסכים להצעה הנדיבה, אך כשהידיעה הגיעה לארץ התעוררה סערה ציבורית. בין ראשי המדברים נגד הקמת הקתדרה ליידיש היו מנחם אוסישקין, יוסף קלויזנר ודוד ילין. גדוד מגני השפה איים במחאה עממית, והדפיס מודעות אבל שעליהן הסיסמה "הקתדרה לז'רגון - צלם בהיכל העברי". מתנגדי הקתדרה ליידיש נקטו בשלושה טיעונים עיקריים. הראשון שבהם מנהלי, ועיקרו שלד"ר מגנס לא היתה רשות להסכים להקמת הקתדרה ליידיש בלי לקבל את אישור הקורטריון. השני, האקדמי, הוא שאין להקים קתדרה ליידיש לפני שהוקמו באוניברסיטה קתדרות חשובות אחרות במדעי היהדות ובבלשנות. הטיעון השלישי, שהוא בוודאי המרכזי, היה טיעון אידאולוגי-לאומי, והביע את החשש שהקתדרה תשמש "מבצר לז'רגון" בארץ ישראל, ותאיים על הלאומיות העברית. 

מנגד, איגרת חריפה נשלחה למאגנס ועליה חתמו ארבעה ממורי האוניברסיטה: גרשום שלום, הוגו ברגמן, דוד צבי בנעט ואריה ליאו מאיר, ובה הביעו "כאב לב ודאגה עמוקה" לנוכח העברת שאלת הקמת הקתדרה ל"שדה השוביניסמוס והטרור". הם תמכו בהקמת הקתדרה ליידיש, והדגישו את חשיבותה כמקצוע אקדמי. משה שוובה כתב כי "מוסד לחקירת ולימוד היהדות אינו יכול כרצונו לבחור לו מאוצרות האומה מה שמוצא חן בעיני מישהו, אלא הוא צריך להקיף את הטוטאליות של כל התופעות היהודיות". אורי צבי גרינברג קרא לרכז בארץ ישראל את כל נכסי התרבות של התפוצות, ולהכיר בחשיבותה הרבה של היידיש, וברל כצנלסון פרסם מאמר ב"דבר" ובו קרא להעריך את היידיש כאחד הלבושים של ההוויה הישראלית.

בשל הוויכוחים החריפים, נדחתה לבסוף ההחלטה בדבר הקתדרה ליידיש, התרומה לא התקבלה והקתדרה לא הוקמה בתקופה זו.

לקריאה נוספת: מאמרו של אריה פילובסקי, "לשון, תרבות ולאומיות ביישוב החדש - הדיון הציבורי בתכנית להקים קתדרה ליידיש בירושלים בשלהי 1927", קתדרה 21, תשמ"ב, עמ' 134-103.

 דב סדן מקים את החוג ליידיש

לאחר השואה וקום המדינה השתנה הלך הרוח בארץ ישראל, והתאפשרה הקמתו של חוג ליידיש באוניברסיטה העברית, בראשותו של דב סדן. דב סדן (ברל שטוק) נולד בברודי שבגליציה, היה פעיל ב"שומר הצעיר" ובתנועת "החלוץ". בשנת 1925 עלה לארץ, עבד במערכת עיתון "דבר" ובהוצאת "עם עובד", עד שהוזמן לכהן כפרופסור באוניברסיטה העברית. בין השנים 1971-1952 עמד בראש החוג ליידיש באוניברסיטה העברית.

הסופר אהרון אפלפלד היה אחד מתלמידי החוג הראשונים, זמן לא רק אחרי עלייתו לארץ כניצול שואה. הוא כתב בספרו "מסות בגוף ראשון" על המקום שמילא החוג ליידיש בעולמו הרוחני. באותם ימים שכן החוג יחד עם מחלקות נוספות של האוניברסיטה העברית בבניין "טרה סנטה": "אני זוכר חדר קטן, דחוק בין שני אולמות יהירים, ובחלל הכהה שולחן לא מהודר, שלושה ספסלים - אנשים לא צעירים, עירוב של יידיש ועברית. כמו נקלעתי לבית המדרש בין מנחה למעריב. [...] אחרי שנה של שממה אקדמית דמה החדר הכהה לבית חם שקלט נודדים. את השיעור הראשון הזה, שהקיץ בי מנגינת שפת אמי והשיב לי פתע כבמטה קסם אבדה מאבדותי הרבות, אני שומר בליבי כחסד חם."

לדב סדן היה תפקיד מרכזי בתהליך זה: "משונה, דווקא, כאן, בארצך, בקרב יהודים ואחרי שנים של בין-חיים-ומתים, חיפשה לה ההתכחשות לבושים חדשים. ואם פעם בנו איזה צימאון דעת, הוא נטה אל הרחוק. ההיסטוריה של אחרים והגות של אחרים - בכל היה קסם, רק לא בחייך אתה. ואז הופיע כמתוך החשכה איש עם פנס קטן [...] והפיח בך את רגש הבית השדוד והנשכח וגרר אותך כבקסם אל מחבואיך הנסתרים ביותר. הכלימה לא נמחקה ואולי לא תימחק לעולם. אבל מעליה כמו צמחה ראשיתה של הכרת ערך עצמך, ומעבר לה הקומה היהודית. [...] עיקר עבודתו מעין חתירה עקבית וקצובה ראשית כל אל עצמו - ומשם אל התודעה הקולקטיבית היהודית הנאבקת בין התבטלות והכרת ערך עצמה."

על חשיבות הקתדרה ליידיש לאוניברסיטה העברית כולה, כתב דב סדן כך: "קתדרה כזאת היא צורך פנימי מתמשך של האוניברסיטה גופא, הזקוקה לה משני טעמים. הטעם הראשון: עבור היידיש עצמה, כשפה וספרות של יהודים, המהוות מסורת גדולה ויוצאת דופן במפת התרבות הכללית. אין זה דבר של מה בכך, שבע או שמונה מאות שנים, וזאת בעיצומה של קדחת היצירה היהודית, כפי שהיה בתחילה בגרמניה, ואחר [...] במזרח אירופה, שהיתה למטרופולין, ונטעה את מושבותיה ברחבי העולם כולו. שפת יידיש וספרותה הן עניין אשר מנקודת המבט האקדמית בלבד ראויות למאות עבודות מחקר, כך שהישגיהם של לימודי יידיש [...] הם רק התחלה צנועה של מפעל זה. הטעם השני: לימודי יידיש חיוניים למקצועות שכנים - ההיסטוריה של יהודי אשכנז, פולין והסביבה, ההיסטוריה של תנועות חברתיות, ההיסטוריה של החסידות וכדומה. אי אפשר להסתדר בתחומים אלה ללא יידיש, וניתן לקוות שמסיבה זו יהיו לימודי יידיש, במוקדם או במאוחר, חובה במקצועות אלה באוניברסיטאות." (דב סדן, 1969)

בשנת 1978 זכה סדן בפרס י"ל פרץ, ובין נימוקי השופטים נכתב: "אין לך אפילו תחום אחד שביצירה ובמחשבה היהודית והאוניברסלית - שירה ופרוזה, ביוגראפיות וממואריסטיקה, מסה אמנותית מקורית מן המדרגה העליונה ומחקר מדעי אנליטי בתחום של תולדות התרבות היהודית, ביקורת ספרותית ולינגוויסטיקה, תיאטרון יהודי, פולקלור והומור וכן גם פובליציסטיקה, שדב סדן לא חרש בו בעמל וזרע את זריעת העבודה היצירתית שלו [...] הזיכרון הפנומנלי של דב סדן ובקיאותו המדהימה בכל השטחים הנזכרים כבר הפכו לשם דבר בעולם היהודי. אבל לא רק זה, אלא גם גישתו היסודית לעצם היצירה היהודית בכל השפות ובכל הלשונות בהן נתגלה אוצר התרבות שלנו. [...] וכך ניתן להסבר גם הישגו ההיסטורי - פריצת החומה של זרות מלאכותית ולעיתים גם של התנגדות מצד חלק גדול של מחנה העברים ללשון יידיש ולספרותה. דב סדן היה הסופר החשוב הראשון, עורך ומתרגם פורה בארץ ישראל, שהביא את יצירות סופרי יידיש אל הקורא העברית. גולת הכותרת של פועלו היתה יסוד הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית, שבמשך קרוב לעשרים שנה עמד בראשה והעמיד עשרות תלמידים הממשיכים את דרכו, ולא מעטים מהם הנם כבר היום בעצמם פרופסורים נודעים וסופרים חשובים."

החוג בראשותו של חנא שמרוק

לאחר דב סדן עמד בראש החוג תלמידו חנא שמרוק. שמרוק נולד בוורשה, הוא קיבל חינוך מסורתי וכללי, והתחיל בלימודי היסטוריה וספרות באוניברסיטת ורשה שנקטעו עם פרוץ מלחמת העולם השניה. את המלחמה עבר בברית המועצות, בטשקנט ובמוסקבה. בשנת 1949 עלה לארץ והתיישב בירושלים. הוא היה מראשוני תלמידיו של דב סדן בחוג ליידיש, וכעבור עשר שנים בלבד כבר היה בעצמו פרופסור מן המניין.

במלאת שלושים לפטירתו ספדה לו תלמידתו, פרופ' חוה טורניאנסקי: "התעניינותו רחבת היריעה פעלה לא רק למען חילוצה של יידיש מהסתגרותה אלא גם למען הרחבת גבולות מחקרה אל מעבר לשני תחומיו המסורתיים - הלשון והספרות - אם על ידי טיפוח תחומים שאך זה נפתחו, אם על ידי פיתוח תחומים חדשים, ובהם היצירה עממית על מכלול גילוייה, תולדות הדפוס והספר להיבטיהם האמנותיים בטיפוגרפיה ובאיור, תולדות העיתונות והפובליציסטיקה, התאטרון והקולנוע, החינוך והמחקר - כל שטחי החיים והיצירה שהיתה להם יידיש כלי-ביטוי או מקור השראה, ותמיד מתוך בחינה מעמיקה של יחסי הגומלין עם תרבות הסביבה ושל הקשרים הלשוניים בין יידיש לעברית וליתר הלשונות שנזקקו להן יהודי אשכנז בפזורותיהם לדורותיהן."

עוד כתבה: "רב פנים ומרתק היה חנא שמרוק, ופנים רבות ומרתקות גילה ביצירות והסופרים שחקר. עיסוקו הסב לו אושר שלא ישוער, וכל גילוי חשוב - ורבים כאלה העלה בידו - הסעיר את נפשו, הדליק את מרצו - הבלתי נדלה בלאו הכי - ומילא את לבו שמחה. לא פעם אחת הכריז שהוא אדם מאושר כי משחר נעוריו נקשרה נפשו בספרות יידיש. מאז ביקש אפשרות להתמסר לעיון בה, והנה היא ניתנה לו ביד רחבה."